היסטוריה
רכס ההר עליו יושב כיום היישוב חלמיש מזוהה, בהתאם לשם של הכפר הערבי ג’יפנה הנמצא מספר קילומטרים מזרחית ליישוב, עם חבל הארץ שנקרא “חבל גופנה” בימי החשמונאים.
היישוב הוקם בכ’ בחשוון ה’תשל”ח, 1 בנובמבר 1977, על ידי גרעין דתי בשם “נוה צוף” וגרעין חילוני בשם “נוה צלח” במבנה המשטרה המנדטורי של נבי סאלח, בהמתנה להקמת יישובים זמניים נפרדים לכל גרעין. מבנה המשטרה שימש לאחר מלחמת ששת הימים את משמר הגבול, אך היה מוזנח במשך מספר שנים לפני כניסת התושבים. התושבים התגוררו במבנה המשטרה בצפיפות רבה, מספר משפחות בחדר, וחלקם התגוררו בתאי מעצר. בעקבות התנאים הקשים עזבו אנשי הגרעין החילוני עד להקמת יישוב זמני מסודר. בהמשך עזבו מרבית אנשי הגרעין הדתי. רציחתו על רקע לאומני של אחד התושבים בשער היישוב הביאה כמעט לנטישת שבע המשפחות שנותרו.
בפברואר 1978 נתבקש היועץ המשפטי לממשלה להכריז על קרקעות באזור כאדמות מדינה, לאחר בדיקה שאין מי שעיבד אותם ותפס חזקה. במרץ 1978 הורה שר הביטחון, עזר ויצמן, על הקפאת תחילת העבודות להקמת היישוב הזמני והתושבים הפגינו נגד ההחלטה בירושלים. באמצע אפריל 1978 בעקבות שיחה של ראש הממשלה עם שר הביטחון, עלו הטרקטורים הראשונים להכשרת הקרקע דרומית מערבית למבנה המשטרה עבור היישוב הזמני. יישוב הקבע יועד לקום על גבעת החורש במקומו הנוכחי של היישוב. לאחר תחילת העבודות פנו תושבי נבי סאלח לבג”ץ בעתירה נגד הקמת היישוב וטענו כנגד גדר שהוצבה במקום עוד בט”ו בשבט כדי להגן על נטיעות מפני רועי צאן. בעקבות הצהרת מנהלת מחלקת הבג”צים בפרקליטות המדינה, דורית ביניש, שהיא אינה יודעת מי הקים את הגדר, הוציאו השופטים צו הפסקת עבודות ל-45 יום כדי שהמדינה תוכל לברר את העובדות לאשורן באוגוסט 1979 כבר היה ליישוב 900 דונם. בפברואר 1980 כרתו תושבי נוה צוף 150 עצי קטלב ואלון מוגנים ביער דיר ניזאם לצורך הרחבת ההתנחלות.
ועדת השמות הממשלתית התנגדה לקריאה ליישוב על שם הגרעין “נוה צוף”, בדומה להתנגדותה לשמה של קריית ספר, בגלל שמדובר בשם של יישוב עתיק הרחוק מרחק רב מנקודת ההתיישבות החדשה. על כן הוענק ליישוב השם “חלמיש” המשמש את מוסדות המדינה הרשמיים, אולם אנשי המקום והאזור מכנים אותו “נוה צוף”. מקור השם “חלמיש” הוא בספר דברים.